השכונה היפה והנעימה לא תמיד הייתה כזאת. חשבתם שאנחנו המצאנו את התלונות? ובכן, בעיתון הצבי משנת 1885 כותב תושב ירושלים: ‘‘במקום הזה צבור תל אשפה גדול, כמו שלט, למען ידע כל עובר כי פה שכונה יהודים‘. שכונת מזכרת משה נקראה על שמו של משה מונטיפיורי, והיא נבנתה כשכונת המשך לשכונת משכנות ישראל, ובכלל, נהגו להדביק שכונה אחת לרעותה כדי ליצור שותפות ותחושת ביטחון. הרבה שכונות נקראו על שמו של מונטיפיורי, ואין כש’‘י עגנון לתאר את העניין:

‘‘עשתה סוניה בירושלים חודש ושני חודשים וחזרה ליפו.
אמרה: יפים הם הלילות בירושלים אבל בימים עייפים...וכל מקום שם בירושלים קרוי משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו ,שוכח אתה מילה שנטפלה למשה ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית.’‘

ניתן להבחין שחזיתות הבתים מופנים פנימה, אל החצר. הבנייה הזאת מסמלת את חיי הצניעות של אלו שהתגוררו כאן. מצד אחד המגורים הינם בסמוך לדרך יפו- דרך ראשית מאוד, מצד שני, החיים מופנים פנימה, הילדים משחקים בחצר, האימהות מתנהלות על יד בור המים וכל החיים נמצאים כלפי פנים. כאן, במזכרת משה התנהלו מסחר ועבודת כפיים: מאפייה, נגר, חומרי בניין ועוד. נמשיך צפונה ברחוב שיריזלי.

מי היה שיריזלי?
שלמה ישראל שיריזלי (שי’‘ש) גדל בירושלים, ובצעירותו החל לעבוד בבית הדפוס של אליעזר בן יהודה, לימים רכש ממנו את בית הדפוס והפעילו מביתו שבשכונת אוהל משה, השכונה הסמוכה לנו. הוא היה המו’‘ל של עיתון ההשקפה וערך את עיתון הפרדס. חלומו של שי’‘ש היה להוציא לאור מילון עברי לדינו, ושנים ארוכות עסק במלאכה זו.

האקליפטוס:
מתקדמים צפונה ברחוב שיריזלי עד למפגש עם רחוב הכרמל. בדרכנו נבחין באיקליפטוס ענק. איקליפטוס זה הובא לארץ בסביבות שנת 1900. וכמו כל איקליפטוס טוב, חדרו שורשיו לאדמה ופרצו את תשתיות הביוב. מחלוקת עמוקה שוררת בין שומרי האתרים לבין התושבים החוששים מענפיו, בגלל מחלוקת זו, לא עקרו את העץ, שמדי פעם זוכה לתספורת. מאחורי האיקליפטוס נמצא בית ווינר- מרכז מורשת לנחלאות. במקום כיתת לימוד, ארכיון וספרייה, ואולם הרצאות. ניתן להגיע ולצפות בסרטון על חיי המקום. הכניסה בתשלום.